רשימות שיעורים על בבא קמא צ״ג

1 גמ'. לשמור ולא לחלק לעניים. כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה ופקדון הל"א, וז"ל מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעים וכו'. ודבריו צ"ע דמאחר שהשומר פטור דהו"ל ממון שאין לו תובעים, למה הוצרך לגזה"כ לשמור ולא לחלק לפטור מתשלומין.

2 ונראה לומר שבצדקה יש שתי הלכות:

3 א קנין ממון לשבט דעניים, ב חלות שם צדקה בהחפצא.

4 וי"ל דמדין קנין ממון לשבט העניים השומר פטור מלשלם כי המעות הן ממון שאין לו תובעים. ובכך דומה ממון עניים לממון כהנים, שהמזיק מתנות כהונה פטור מלשלם דהו"ל ממון שאין לו תובעים חולין קל ב, רמב"ם פ"ט מהל' ביכורים הל' י"ד.

5 אמנם איכא דין אחר בצדקה והוא חלות שם של צדקה שחלה בחפצא דומיא להקדש דחלה בהקדש חלות שם בהחפצא. והנה רשות גבוה דהקדש כעין בעלים היא, דהא להקדש יש קנינים. ואשכחן הרבה הוכחות ליסוד זה: א דין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט שקנין ממון הוא עי' קידושין כח ב, ובמלחמות ד' רפ"ד דב"ק; ב מעילה בהקדש שביסודה הוא חיוב גזילה וכדביאר הגר"ח זצ"ל עי' בספרו על הרמב"ם פ"ח ממעילה הל' א'; ג גנב והקדיש חייב ד' וה' כי "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים" ב"ק עט א; ד פדיון הקדש שביסודו הוא קנין כסף עי' בספר חדושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם פ"ח מהל' מע"ש הל"ז וברש"י קידושין כו. ד"ה דבר. ונראה לומר שאף חלות שם צדקה מהוה בעלים כמו הקדש, וכשם שבעלות של הקדש אשוויה להחפצא ממון שיש לו תובעים אפשר שהוא הדין בבעלות של חלות שם צדקה. ולפיכך היה צריך הרמב"ם להביא את גזה"כ דלשמור ולא לחלק לפטור השומר בצדקה מתשלומין, דחידשה רחמנא פטור תשלומין גם לגבי חלות השם והבעלות דצדקה בחפצא.

6 כתב הרמב"ם בפ"ב משכירות הל"א - ג' וז"ל שלשה דינין האמורין בתורה בארבעה השומרין אינן אלא במטלטלין של ישראל ושל הדיוט כו' יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן וכו', אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין כו', עכ"ל, וע"ש בהשגת הראב"ד. לפי שיטת הרמב"ם שומר שפשע בקרקע בעבדים ובהקדש חייב משום דפושע מזיק הוא. ויש לעיין מ"ש הקדש ממעות של עניים דבהקדש השומר הפושע חייב ואילו במעות של עניים פסק הרמב"ם ששומר שפשע פטור לגמרי.

7 ונראה בביאור הדבר שגזה"כ בשומר "רעהו ולא של הקדש" מחדשת רק דין פטור תשלומין בשומר הקדש דומיא לפטור התשלומין בשומר שטרות וקרקע. אמנם עדיין יש חלות שמירה בדברים אלו משום שיש להם בעלים דהקדש המחייבים את השומר בשמירה, ורק חל פטור תשלומין בהחפצא. וכיון שחלה חלות שמירה השומר חייב כשפשע בהן כי תשלומי הפשיעה הם מטעם מזיק. לעומת זאת בצדקה, חידשה רחמנא בגזיה"כ לשמור ולא לחלק שאין הצדקה נחשבת כבעלים לגבי שמירה ומשו"ה ליכא חלות שמירה בצדקה כלל, ומה"ט אין הפושע בצדקה חייב. דרק שומר הפושע חשוב כמזיק, ואילו אדם שאינו שומר שפשע בממון אחרים אינו אלא גרמא בנזיקין ופטור.

8 ב. בענין כפייה בצדקה:

9 א הקשו התוס' בב"ב ח: ד"ה אכפיה, האיך אכפיה רבא לרב נתן בר אמי ושקיל מיניה ד' מאה זוזי, והרי צדקה היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה ואין בי"ד של מטה מוזהרין עליה. ופר"ת שכפייה בדברים. ור"י תירץ שכופין בצדקה משום שיש בה לאוין לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ וגו', ע"ש ובתוס' בכתובות מט. ד"ה אכפייה.

10 והנה לפי אלו הראשונים דס"ל דבצדקה איכא שעבודי ממון וקניינים הקושיא מעיקרא ליתא דהא הכפייה הוא מטעם גביית ממון. ומה שבי"ד של מטה אין מוזהרין על מצוות שמתן שכרה בצדן הוי רק לגבי כפייה על המצוות ולא לגבי גביית ממון.

11 אמנם מרן הגר"ח זצ"ל נקט דאף אליבא דרבינו האי גאון וסיעתו דס"ל שצדקה היא חובת מצוה בלבד אפשר ליישב את קושית התוס'. די"ל דבצדקה ישנן שתי מצוות: א מצות היחיד; ב ומצות הציבור. חלות הצדקה בקופה ותמחוי היא ממצות צדקה של הציבור. וההלכה שלא לכפות על מצות עשה שמתן שכרה בצדה חלה רק במצוות היחיד אבל לא במצוות הציבור, ומכיון דב"ד הם נציגיהם של הציבור ועל ידם הציבור מקיים את חובתו, משו"ה כופין על צדקה. ויש להוכיח כן נמי מהא דמובא בב"ב פט. שבי"ד מעמידין אגרדמין להלקות ולענוש מעוותי המדות עי' בפי' רשב"ם שם. ולכאורה גם תקון המדות הריהו מצות עשה שמתן שכרה בצדה. אלא דזוהי גזיה"כ דיהיה לך מלמד שמעמידין אגרדמין למדות, דקמ"ל גזיה"כ דתיקון המדות אינה רק מצות יחיד בעלמא, אלא גם מצות הציבור. ובכן פעולת הבי"ד במדות ובצדקה אינה להכריח ליחיד לקיים מצות דיליה, אלא שיקיימו הציבור והבי"ד מצוה דילהון.

12 ולפי"ז חילק הגר"ח זצ"ל בין שתי פרשיות שבתורה המצוות על הצדקה: פרשה אחת בראה דברים ט"ו: ז' - י"א, כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלקיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו וכו'. ופסוק שני בבהר ויקרא כ"ה: ל"ה דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. וביאר הגר"ח זצ"ל ששתי פרשיות אלו הן שני חיובים נפרדים, שחובת היחיד במצות הצדקה נלמדת מהפרשה בראה הכוללת העשה של פתח תפתח והלאוין של לא תאמץ ולא תקפץ. ואילו בפ' בהר, "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", מדובר על חובת הציבור, דעיקר החיוב להחזיק גר תושב הוא מוטל על הציבור.

13 ולפי"ז יש לפרש את הדין המבואר במשנה בפ"ג דמגילה כג: וז"ל ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים כו' פחות מעשרה. דלכאורה קשה למה זקוקות המצוות האלו של חסד בעלמא דוקא לעשרה. ברם ע"פ יסוד הגר"ח זצ"ל יל"פ דבכל המצוות של חסד מלבד חובת היחיד יש גם חובת הציבור כמו בצדקה. ומשום הכי בעינן עשרה בברכת אבלים ובברכת חתנים וכו' שיהיה שם ציבור כדי לקיים את מצות החסד של הציבור.

14 ב בתוס' שם תירץ הר"י שהב"ד כופין על הצדקה אף שמתן שכרה בצדה משום שגם יש לאוין דכתיב לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ. ולכאורה צ"ב אמאי לא תירץ ר"ת כתירוצו הפשוט של הר"י. ונראה שלדעת ר"ת הלאוין דצדקה תלויים בהעשה של פתוח תפתח, והואיל ואין כופין על העשה כך אין כופין בשביל הלאוין. ואילו להר"י הלאוין אינם תלויין בהעשה וכופין עליהם בפני עצמן.

15 הקדמה לפרק הגוזל קמא: קניני גזילה.

16 מבואר בכמה מקומות שיש לגזלן קניני גזילה:

17 א כתבו התוס' לעיל דף יא. ד"ה אין שמין בביאור הדין דאין שמין לגנב ולגזלן וז"ל והיינו טעמא דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים עכ"ל. ומפורש שמשעת גזילה הגזלן קונה קנינים בחפצא.

18 ב קיי"ל דגזלן שהשתמש בחפץ הגזול אינו מחויב לשלם דמי שכירות להנגזל עי' ברמב"ם פ"ג מגזילה הל"ו ובסוגיא לקמן דף צו: ההוא גברא דגזל פדנא דתורי כו'. וי"ל דכיון שיש לגזלן קנייני גזילה יש לו זכות בעלות לתשמישין, ואין לבעלים זכות לתבוע ממנו את דמי מה שנהנית.

19 ג מבואר בגמ' לעיל דף סח: דאם בעל הגזילה הקדיש את הגזילה ההקדש אינו חל כי הגזילה אינה ברשותו, ונראה שביאור הדבר הוא כי קנין הגזילה שיש לגזלן פוגם את קנין הבעלים ולכן החפץ הגזול אינו ברשותו להקדיש.

20 ד עיין במשנה לעיל דף עט. וז"ל היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור, הגביהו או הוציאו מרשות בעלים ומת חייב עכ"ל, ומבואר שגניבה צריכה מעשה קנין כדי לחייב גנב באונסים. ולכאורה הטעם בזה דחיוב האונסים דגנב תלוי בקנין שיש לו בחפצא ומשו"ה בעי מעשה קנין להתחייב באונסים.

21 ה בגמרא סנהדרין דף עב. איתא: ז"ל אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קננהו. אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בששיבר דליתנהו אבל נטל לא והאלקים אמר רב אפילו נטל, דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותיה קיימי ה"נ ברשותיה קיימי. ולא היא כי אוקמינא רחמנא ברשותיה לענין אונסין אבל לענין מקנא ברשותיה דמרייהו קיימי מידי דהוה אשואל עכ"ל.

22 ובשיטת רבא פליגי רש"י ותוס' עם הרמב"ן במלחמות ה' על הרי"ף דף יז.. רש"י שם ד"ה מסתברא ותוס' ד"ה מסתברא כתבו שהבא במחתרת שגנב פטור על שבירת הכלי בין ששיברו במחתרת ובין ששיברו לאחר זמן משיצא ממחתרת. מאידך הרמב"ן סובר שפטור רק אם שיברו במחתרת דקלבד"מ ואילו אם שיברו אח"כ חייב וז"ל כיון שלא קנאו משעה ראשונה ועל אותה שעה אתה פוטרו אם שבר לאחר זמן אמאי פטור הרי על שבירה זו אתה מחייבו כדאמרי' במאן דגזל חביתא דחמרא במס' ב"ק ומציעא וה"נ כיון שנפטר ממיתה ועכשיו הוא שובר כליו של חבירו אמאי פטור כו' עכ"ל. ולכאורה צ"ע בשיטת רש"י כי למה יפטר על שבירת הכלי לאחר שיצא מהמחתרת ומ"ש מכל מזיק וגזלן דעלמא שחייבים לשלם על שבירת כלי.

23 ונראה לבאר את שיטת רש"י דאע"פ דהבא במחתרת שגזל פטור מחיובי הגזילה שחלים מחמת מעשה הגזילה דקלבד"מ, מ"מ קנה קניני גזילה בחפצא. ומשום הכי אם אח"כ שבר את הכלי שגזל פטור מלשלם ואינו חייב מדין מזיק כי קנין הגזילה שיש לו פוטר אותו מחיוב מזיק. אמנם גזלן דעלמא ששיבר את הכלי שגזל חייב לשלם, אך אין חיוב זה חל מדין מזיק אלא מדין גזילה, כי שבירת הכלי לבסוף הוי המשך של מעשה הגזילה דמעיקרא ומחייב מדין גזילה. ואילו בבא במחתרת מכיון שבמעשה הגזילה חל פטור גם השבירה אח"כ אינה מחייבת מדין גזילה, כי השבירה גומרת את חיוב הגזילה דמעיקרא שחל בשעת הגזילה, ואילו בבא במחתרת שמעשה הגזילה הוא בפטור הגזלן פטור גם על השבירה לבסוף.

24 סמוכים ליסוד זה ששבירת הגזילה לבסוף מחייבת בתורת גזילה ולא מדין מזיק, הביא מרן הגר"ח זצ"ל מפסק הרמב"ם פ"א הל' גניבה הלי"ד שכתב וז"ל גנב בהמה או כלי כו' היה שוה בשעת הגניבה שנים ובשעת העמדה בדין ארבעה אם שחט או מכר או שבר הכלי או אבדו משלם תשלומי כפל או דו"ה כשעת העמדה בדין. ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה עכ"ל. הרמב"ם פסק שאם הכלי נאבד מאליו הגנב משלם כפל כשעת הגניבה, ומאידך אם הגנב שיבר את הכלי בידים משלם כפל כשעת העמדה בדין. וצ"ע כי התינח שישלם את הקרן כשעת השבירה בידים מדין מזיק, אך למה ישלם כפל כשעת העמדה בדין. אלא מכאן מוכרח שגנב ששיבר את הכלי בידים אינו חייב לשלם רק מדין מזיק דעלמא כי אם מדין גנב, שהגניבה הראשונה נמשכת ונגמרת בשעת השבירה בידים, ומשו"ה משלם כפל על שעת השבירה וכשעת העמדה בדין.

25 הרמב"ן במלחמות שם חולק עם רש"י ותוס' וסובר להלכה שהבא במחתרת שאח"כ הזיק את הגניבה חייב לשלם. ויתכן לפרש את שיטתו בב' אופנים:

26 א י"ל שסובר שגנב שהזיק חייב מטעם מזיק דעלמא. אך פירוש זה נגד שיטת הרמב"ם שהרי הגר"ח זצ"ל הוכיח שממה שהרמב"ם מחייב את הגנב שהזיק בכפל מוכרח שאינו מחייב מדין מזיק דעלמא אלא מדין גניבה.

27 ב א"נ י"ל שמאחר שהגנב הבא במחתרת פטור על מעשה הגניבה מדין קבלבד"מ אינו קונה קניני גניבה, כי רק גנב המתחייב בחיובי גניבה קונה קניני גניבה אבל לא גנב שהוא פטור מחיובי גניבה. ולפיכך אם הבא במחתרת הזיק אח"כ חייב כי אין לו קניני גניבה וממילא חייב מדין מזיק דעלמא. ולפי"ז יתכן שהרמב"ם ג"כ סובר כרמב"ן.

28 והנה שיטת רב שהבא במחתרת קונה את הבעין לגמרי ואינו חייב להחזירו. ונראה לומר בביאור שיטתו שבדין הוא שגנב דעלמא יקנה את החפץ שגנב מטעם קניני גניבה אלא שחיוב ההשבה פוגם את קנינו, ולפיכך חייב להשיב את הגניבה. ואילו הבא במחתרת שפטור מהשבה דקלבד"מ קונה את החפץ לגמרי.

29 ו הרמב"ם פסק פ"ה מהל' גניבה הל"ג שגם שינוי רשות ואח"כ יאוש קונה. וצ"ע היאך יכול גנב להקנות לפני יאוש ולעשות שינוי רשות. ומוכח שיש לגנב קניני גניבה משעת הגניבה וקנינים אלו מועילים כדי שיקנה ללוקח ויעשה שינוי רשות גם לפני יאוש, ובכן היאוש אח"כ גומר את קנין הגניבה שבידי הלוקח שיהיה לגמרי שלו.

30 עד כאן הקדמה

31 משנה. הגוזל עצים ועשאן כלים כו' משלם כשעת הגזלה. פשטות המשנה קובעת שגזלן הקונה את הגזילה בשינוי משלם כשעת הגזילה. דין זה אינו דין מיוחד בשינוי שהרי כל הגזלנים חייבים לשלם אונסין משעת הגזילה לעיל דף סה., וה"ה כשקונה בשינוי כי משעת הגזילה חל חיוב תשלומין על הגזלן, ובתנאי שלא יקיים מצות השבת הגזילה, והשינוי מפקיע את מצות ההשבה וממילא הגנב חייב לשלם משעת הגזילה.

32 ונראה שיתכן להסביר את דין הגזלן שמשלם כשעת הגזילה בשני אופנים: א כי מה שמפסיד הגזלן ממון מהבעלים ומזיקו מחייבו לשלם משעת הגזילה; ב שבשעה שגוזל הגזלן קונה קנייני גזילה בדבר הגזול וחייב לשלם דמים בעד קנייני הגזילה שקנה.

33 ונ"מ בנוגע לגזלנים שאין להם קניני גזילה - כגון השואל שלא מדעת אליבא דהראב"ד מובא בש"מ לקמן דף צז. ד"ה אי הכופר בפקדון אליבא דהרמב"ם פ"ד מגניבה הל"ב - ג ופ"ג מגזילה הלי"א והלי"ד והגוזל עבד אליבא דהראב"ד פ"ט מגזילה הל"א - אך חייבים בחיובי גזילה האם משלמים כשעת הגזילה או כשעת אונסין.

34 משנה. גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז, גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזלה.

35 עיין לקמן דף צה. בתוס' ד"ה משלם ובהגהת הגר"א שם. והנה יש מחלוקת בין הראשונים אם גזלן שקנה בשינוי משלם לנגזל את השבח שהגזילה השביחה משעת הגזילה עד שעת השינוי. הרא"ש לפרקין סי' ג' סובר דהשבח לגזלן ומשלם משעת הגזילה. ואילו אליבא דהתוס' השבח לנגזל והגזלן משלם כשעת השינוי.

36 ובביאור המחלוקת נראה שיש לחקור ביסוד הדין דשינוי קונה: האם שינוי חל כקנין בפני עצמו או"ד ששינוי מפקיע את חובת ההשבה, וממילא הגזלן קונה מחמת קנין הגזילה שקנה בחפצא בשעת הגזילה. ונראה דהתוס' סוברים ששינוי מהווה קנין בעצמו שמחייב את הגזלן, ולפיכך משלם משעת השינוי. מאידך הרא"ש סובר דהשינוי מפקיע את חובת השבת הגזילה, והגזלן קונה את הגזילה ממילא בקנין גזילה שקנה בשעת הגזילה, ולפיכך אינו חייב לשלם אלא כשאר הגזלנים שמשלמים משעת הגזילה.

37 ונראה בביאור שיטת הרא"ש, דהנה עיין בגמ' לקמן צג ב - צד ב דלמ"ד שינוי קונה אתנן זונה לאחר שינוי מותר בהקרבה. וכמו"כ איתא שם שאם שינוי קונה ראשית הגז שנשתנה פטור ממצות נתינה לכהן. ובדומה לכך בנוגע לפאה שהשתנה, שאם סוברים שינוי קונה חל פטור מהמצוה. וצ"ע לכאורה שהרי ליכא בכל המקרים האלה חלות דין של קנין כלל. ומוכח שהדין של שינוי מהווה דין שחל בכל התורה כולה ולא רק בקנינים בלבד. ובכן נראה שיסוד הדין דשינוי הוא שהחפץ שנשתנה נחשב לחפץ אחר ממה שהיה מקודם ומהווה חפץ חדש. ונ"מ לכל התורה כולה, שאם חל שינוי, מופקע פסול חפצא בכהת"כ כי נולד חפץ חדש שאינו החפץ הראשון שהיה פסול. ומשום כך אתנן זונה שנשתנה כשר להקרבה. וכמו"כ ראשית הגז ופאה שנשתנו נפטרים מחובת מצוותם, שכן החפצא של מצוה שנתחייב בראשונה נשתנה ובכך נעלם הוא מהעולם. ולפי"ז דין שינוי נוגע גם לגנב וגזלן שנתחייבו משעת הגזילה במצות השבה, והוא משום שאם שינוי יוצר חפצא חדש א"א לקיים איתו את מצות השבת הגזילה, שהרי אחרי השינוי אין החפצא אותו חפצא שגזל ופנים חדשות באו לכאן ולפיכך אינו ראוי להשבה. ומאחר שאין כאן מצות השבה, ממילא קונה הגזלן את השברים עם קנין הגזילה שלו שחל משעת מעשה הגזילה. ולפיכך סובר הרא"ש שכל מה שהשביח החפץ משעת גזילה ואילך הריהו של הגזלן.

38 ולפום ריהטא נראה שיש לתלות את מחלוקת הראשונים בשינוי קונה במחלוקת שבין רב לרבא במס' סנהדרין דף עב. ובמחלוקת שבין בעה"מ והרמב"ן שם. אליבא דרב הגזלן קונה קנין גמור בשעת מעשה הגזילה אלא שחיוב ההשבה מעכבו, ולפיכך בקלבד"מ שחיוב ההשבה לא חל, חל קנין הגזילה לגמרי. ונראה שסברתו דומה לסברת הרא"ש כי בשינוי חיוב ההשבה פקע וממילא נגמר קנין הגזילה דמעיקרא. והוא גם יסוד שיטת בעה"מ אפילו אליבא דרבא. מאידך הרמב"ן סובר דאליבא דרבא אין הגזלן קונה את הגזילה. ומסתבר אליביה דשינוי מהווה קנין בפני עצמו וכשיטת התוס'.

39 גמ'. עצים ועשאן כלים אין שיפן לא. ס"ד דשינוי אינו אלא כשנעשה צורת כלי אבל שינוי מראה בעלמא אינו שינוי.

40 שם. גמ'. דשינוי דהדר לברייתא הוא. ישנן שלש שיטות בדין שינוי החוזר לברייתו: א רבה עיין בתוס' ד"ה הגוזל סובר שקונה מדאורייתא; ב לאביי קונה מדרבנן; ג ולרב אשי אינו קונה כלל. ויתכן דתלוי בחקירה הנ"ל האם שינוי הוי קנין בעצמו או הפקעת חובת השבה והגזלן קונה משום הקנין שיש לו משעת הגזילה. אם שינוי בעצמו מהווה מעשה קנין אז גם שינוי כל שהוא מועיל ואף שינוי החוזר לברייתו. מאידך אם השינוי מפקיע את מצות השבה אז השינוי צ"ל שינוי גמור המהפך את החפצא לחפצא אחר לגמרי ואז פקעה מצות השבה.

41 רש"י ד"ה פטור. עיין בשיעורים לעיל דף סו. רש"י ד"ה עד.

42 רש"י ד"ה אין מצטרף. ז"ל דאם גזז אחת וצבעה וכן שניה וכן שלישית אין מצטרפות למנה ופרס להתחייב דקננהו בשינוי עכ"ל. וקשה הרי לפני שהצטרף השיעור לא היה לכהנים קנין בגיזה כלל וא"כ למה כתב רש"י שהצובע קננהו בשינוי.

43 וי"ל דדברי רש"י לאו דוקא הם אלא ר"ל שכמו ששינוי קונה ה"ה שמונע את הגז שצבע מלהצטרף לשיעור.

44 א"נ י"ל שאם גוזזין שיעור גיזה חל זכות ממון הכהנים למפרע משעת הגזיזה הראשונה. ולכן השינוי הוי קנין. יוצא שיש שתי הלכות בראשית הגז דעלמא: א משנגמר שיעור הגיזה חל ממון הכהנים למפרע משעת הגזיזה הראשונה; ב משנגמר השיעור חל חיוב נתינה לכהנים מכאן ולהבא.

45 פסק הרמב"ם בשינוי בראשית הגז.

46 כתב הרמב"ם בפ"י מהל' ביכורים הל"ו ז"ל אם גזז הצמר וצבעו קודם שיתן נפטר מראשית הגז. הלבינו קודם שיתן חייב להפריש אחר שלבנו עכ"ל. יש לדייק ברמב"ם שהשמיט את הדין של אי - צירוף והביא רק את הדין שאם צבעו אחרי כל הגזיזה שפטור. ועוד יש לדייק שלא כתב הרמב"ם שקנאו בשינוי ורק כ' שפטור.

47 ונראה שלרמב"ם יש כאן דין אחר. הרי מצינו חלות דין שינוי לא רק בנוגע לקנין גזילה אלא גם בנוגע לדברים אחרים כגון לענין אתנן זונה שאם השתנה האתנן מותר לעיל דף סה:, ויוצא שעיקר חלות דין שינוי הוא שהחפצא עם שינוי נעשה לחפצא אחר ואיסורי אתנן נפקעים מכיון דיש כאן חפצא אחר. ולפי"ז י"ל דה"ה לרמב"ם בראשית הגז שאם הגז השתנה פקעה מצות נתינה כי הגז השתנה לחפצא אחר. ולפי"ז השוואת הגמרא בין ראשית הגז לגזילה אינו לענין קנין אלא שיש חלות שם שינוי הנוגעת לשתיהן. ברם הם שני דינים חלוקים בעצם חלותם. בנוגע לגזילה השינוי חל כדי שהגזלן יקנה את הגזילה. מאידך בנוגע לראשית הגז השינוי חל כפטור נתינה.

48 ולפי"ז יש ליישב דיוק ברמב"ם, דבנוגע לגזילה פסק בפ"ב מהל' גזילה הלי"ב שאם ניפצו וליבנו שהגזלן קונה בשינוי, ואילו בנוגע לראשית הגז אע"פ שפסק שליבון אינו שינוי מ"מ לא כתב שאם ניפץ וליבן דהוי שינוי. ועיין במאירי הובא בש"מ שכ' וז"ל וגדולי המחברים נראה מדעתם שבגזילה נקרא שינוי בנפוץ ובראשית הגז אינו שינוי בשום דבר כו' ונראין הדברים כשיטתו ואע"פ שהקשו הגמרא מזו לזו ר"ל מראשית הגז לגזילה אינן דומות זו לזו עכ"ל. וצ"ע מ"ש ראשית הגז מגזילה.

49 ונראה אליבא דהרמב"ם דשאני ראשית הגז שהשינוי אינו חל כחלות דין קנין אלא כפטור נתינה. ליבון וניפוץ מהווים שינוי דוקא בנוגע לקנין, שתלוי בשינוי מעשה דעלמא ולא בשינוי החפצא לגמרי לחפצא אחר. מאידך בראשית הגז מעשה שינוי דעלמא לא מספיק אלא שצריך שינוי גמור המשנה את עצם החפצא דגז לחפצא אחר. רק שינוי כצביעה מהווה שינוי גמור בחפצא ההופכו להיות לגמרי חפצא אחר. לכן צביעה מועלת בראשית הגז ואילו ליבון ונפוץ ביחד לא מועילים שהרי הם מעשי שינוי דעלמא שאינם משנים את גוף החפצא לגמרי לדבר אחר. אמנם ליבון וניפוץ מועלים בנוגע לקנין גזילה הזקוק למעשה שינוי כל שהוא ולא בראשית הגז הזקוק לשינוי גמור בחפצא כדי שע"י יחול פטור נתינה.

50 אלא דעדיין צ"ע למה לא יועיל מעשה קנין ע"י שינוי כל שהוא אף בראשית הגז כגון טוייה ניפוץ וליבון, שהרי מ"מ גזל את הגז וקונהו מדין שינוי גזילה.

51 ונראה דנ"מ בכגון שעשה את השינוי כל שהוא בלי דעת לגזול, וא"כ השינוי אינו חל מדין קנין כי בלי דעת לגזול אינו גזלן וליכא קנין גזילה, ומשו"ה חייב לתת ראשית הגז. מאידך שינוי המהווה שינוי גמור בעצם החפצא פוטר מנתינה ואפילו בלי דעת לגזול. והרמב"ם מיירי באופן שעשה את השינוי בגז בלי דעת לגוזלו ומשו"ה רק שינוי מראה דהוי שינוי גמור בחפצא פוטר ולא מעשה שינוי בעלמא.

52 אליבא דהרמב"ם כשתירצה הגמרא הא דנפציה וכו' חזרה מהדמיון דמעיקרא בין גיזה לגזילה כי באמת הריהם שני דינים שונים בעיקר חלותם. בגזילה שינוי חל כקנין ומשו"ה ניפוץ מועיל ואילו בגז שינוי חל כפוטר של נתינה וניפוץ אינו מועיל.

53 גמ'. בקלא אילן דלא עבר. צ"ע ברמב"ם פ"ב מהל' ציצית הל"א - ד' שכתב וז"ל תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע בפתוך שבכחול וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע, והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע"פ שהוא כעין הרקיע כו' אם נבדקה ונודעה שנצבעה באחד משאר צבעונים המשחירים שאינן עומדין פסולה, עכ"ל. בפשטות הרמב"ם פוסק שפרושו של תכלת הוא צמר צבוע כצבע של הרקיע העומדת ביופיה. ומשמע שסובר שדם חלזון אינו מעכב, ושאר הצבעונים פסולים משום שאינם עומדים ביופים. וזהו יסוד הפסול דקלא אילן לציצית. וקשה שהרי בגמרא דידן איתא דקלא אילן אינו עובר. ונראה דקלא אילן עובר במקצת ולפיכך פסול לציצית, דתכלת דציצית צ"ל צביעה "העומדת ביופיה" ואינה משתנה כלל. מאידך בנוגע לשינוי, קלא אילן מכיון שאינו עובר לגמרי מקרי שינוי שאינו חוזר לברייתו.

54 עיין ברמב"ם פ"ח מהל' כלי המקדש הלי"ג בנוגע לבגדי כהונה שכ' וז"ל ותכלת האמורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כעצם שמים שהוא פתוך מן הכחול עכ"ל. וקשה שאינו מזכיר שתהיה צביעה העומדת ביופיה כבציצית, וצ"ע.

55 גמ'. ענבים ועשאן יין. עיין במס' פסחים דף כד: דבנוגע לערלה מי פירות דעלמא אינם אסורים דזיעה בעלמא הן, חוץ מיין ושמן דאסורים כפירות זיתים וענבים עצמם. וצ"ע מהו החילוק בין פסול אתנן לבין איסור ערלה, דבנוגע לערלה דינא דיין שוה לדינא דענבים ואילו בנוגע לאתנן יין הוי שינוי. וי"ל דהוי גזיה"כ רק בערלה בלבד וכדדרשינן בסוגית חולין דף קכ:, ברם אינו נוגע לחלות דין שינוי בכהת"כ. א"נ י"ל דיין ושמן נחשבים לפירות בפני עצמם ואינם אותם הפירות של זיתים וענבים, ולפיכך ענבים ועשאן יין הוי שינוי, אלא שחידוש גזיה"כ בערלה הוא שיין ושמן אסורים בחלות איסור ערלה כפירות בפני עצמם, ולא מדין זתים וענבים.

56 ועוד נראה דהקושיא מעיקרא ליתא, שהרי חטין ועשאן סולת הוי שינוי ואע"פ שהסולת אינו פרי אחר אלא אותו הפרי של חטין. ומוכח שחלות שינוי אינו תלוי בשינוי חלות השם של הפרי אלא אפילו שינוי בצורת הפרי דעלמא הוי שינוי, וה"ה בזיתים ועשאן שמן ובענבים ועשאן יין. ולפי"ז י"ל דענבים ויין וזתים ושמן הויים אותו חלות שם פרי, ומ"מ מהווים שינוי משום שנשתנה צורת הפרי דמעיקרא.